מורכבות שיטת הקסטות
המורכבות והבלבול בשיטת הקסטות מתחילה מהמילה קסטה עצמה
המילה קסטה
ההודים בשפותיהם השונות משתמשים במילה ז'ת למובנים רבים. במילה ז'ת משתמשים כדי לציין איזה שהיא קהילה שיש להם משהו משותף כמו דת, שפה, מוצא או כל דבר אחר. ההודים אף משתמשים במילה ז'ת במקום ורנה. הפורטוגלים שהיו האירופים הראשונים שהגיעו להודו, עיוותו את המילה ז'ת ל'קאסט'. הבריטים שהגיעו אחריהם, התחילו גם הם להשתמש במילה 'קאסט'. הבריטים השתמשו במילה קאסט גם במקום ורנה וגם במקום ז'ת. המילה העברית 'קסטה' מבוססת על המילה האנגלית קאסט. וכך באנגלית מסבירים את שיטת הקסטות בצורה מבולבלת כמערכת שבה קיימים ארבע קסטות וכל קסטה מתחלקת להרבה מאוד קסטות. לעתים באנגלית משתמשים במילה סב קאסט (תת קסטה בעברית) במקום ז'ת. בפרק זה כדי למנוע בלבול נשתמש במילים ורנה וז'ת במקום קסטה. ועכשיו נראה את מורכבות שיטת הקסטות עצמה
מורכבות השיטה
בעניין החלוקה לז'תות: חלק מהז'תות, שמהוות לעתים מאות אלפי אנשים, מתפרקות בתוכן למספר קבוצות נפרדות כאשר כל קבוצה כזאת מזדהה עם שם בנוסף לשם הז'ת והיא מחשיבה את עצמה לז'ת נפרדת. הסיבות לכך יכולות להיות שונות. למשל, שכל קבוצה עוסקת במשהו אחר. לפעמים הסיבות הם פנים פוליטיות. קיימות גם מספר ז'תות נפרדות מאזורים שונים של הודו שעובדים בעיסוק דומה ומקבלים שם משותף המתאר את מקצועם. למשל ז'תות שעוסקות בכביסת בגדים נקראת 'דהובי'
לגבי הסדר ההיררכי בין הורנות: כל בני ז'תות מסכימים ביניהם שה'בראהמן' הם הורנה הכי בכירה והטמאים הם חסרי מעמד והכי נמוכים בהיררכיה. אבל רוב הז'תות טוענים לעליונותם על פני ז'תות אחרות. חלק מז'תות ה'בראהמנים' מתפרקות בתוכם לקבוצות וקבוצות שונות טוענות להיותם בכירים מקבוצות אחרות . גם בורנות אחרות קיימת תחרות כזאת בין הז'תות. נוסף לכך ז'תות רבות טוענות למעמד קרוב או שווה ל'בראהמנים'. ז'תות שטענו למעמד זה, נהגו לאמץ מנהגים בראהמנים כמו צמחונות, הקפדה רבה על ניקיון, הקפדה על זכות המזון ועוד מנהגים. ז'תות אחרות טוענות לקרבה דווקא ל'קשטריה', שהם מעמד הלוחמים. ה'מראתהא' במערב הודו, ה'ריידדי' בדרום הודו היו מאלה שטענו לסטטוס כמו של ה'קשטריה'. גם בקרב הטמאים התפתחה היררכיה שבה ז'ת טמאה אחת ראתה את עצמה לבכירה יותר מז'ת טמאה אחרת ונמנעה מליצור מגע אתם. במערב הודו טמאים מז'ת ה'מאהאר' רואים את עצמם לבכירים יותר מז'תות טמאות אחרות כמו 'דהד'
לגבי החובה לעבוד בעיסוקים השווים למעמד הורנה: ברוב המקרים אכן היה קשר בין עיסוקם של בני ה'זתות לבין מעמד ה'ורנה'. בקרב מעמדות שונות התפתחו גילדות על בסיס ז'ת שהתמחו במקצועות מסוימות. במערב הודו הייתה ז'ת שעסקה בייצור שמן והם נקראו 'סומוואר טיילי'. ז'ת אחרת במערב הודו נקראת 'דהנגאר' והם היו רועה צאן. ז'ת אחרת נקראה 'גאולי' והם היו רועה בקר. ה'קונבי' היו איכרים. אבל חלק מהמקצועות זכו לסטטוסים שונים באזורים שונים של הודו. ה'דהובי', מכבסי בגדים, המפוזרים בכל הודו נחשבו לטמאים בצפון מזרח הודו. אבל במערב הודו הם נחשבו לחלק ממעמד ה'סודרה'. ז'ת שיצרה שמן באזור בנגל במזרח הודו נחשבו לטמאים; במרכז הודו מעמדם היה גבוה; ובמערב הודו הם נחשבו לחלק ממעמד ה'סודרה'
היו גם מיקרים רבים שאנשים מורנות שונות לא עבדו תמיד במקצועות ה'ורנה'. היו 'בראהמנים', שהם אנשי דת וכמורה, שלא מצאו עבודה כאנשי כמורה או שלא הצליחו להתפרנס מעבודת כמורה ועל כן עבדו כחקלאים פשוטים. ולא כל ה'בראהמנים' גם זכו להשכלה והיו ביניהם שלא ידעו קרוא וכתוב. מצד שני היו 'בראהמנים' בעלי קרקעות ועסקים, מקצוע האמור להיות של מעמד ה'ואישיא'
גם בורנות אחרות לא כולם עסקו רק במקצועות המתאימות למעמד ה'ורנה'. במערב הודו ז'ת ה'מראתהא' היו הלוחמים והשליטים של ממלכות מערב הודו. במקור בני ה'מראתהא' השתייכו למספר ז'תות בעיקר במעמד ה'סודרה' והם טענו וזכו לסטטוס של 'קשטריה', שהיא מעמד של לוחמים ואצילים. במאות ה - 17 וה - 18 ה'מראתהא' הקימו אימפריה ששלטה על אזורים נרחבים של הודו. בזמן שליטתם, 'בראהמנים' מז'ת ה'קונקנש' שימשו כשרים. משנת 1750 הפכו בני ז'ת זה לשליטים של אימפריית ה'מראתהא'. כמו ה'מראתהא' היו בהודו עוד ז'תות שהם אינם במקור מורנת הלוחמים, אבל זכו לסטטוס זה. במדינת אנדרא פראדש בדרום הודו קיימת ז'ת כזאת שנקראת 'ריידדי' ובמדינת קרלה, גם בדרום הודו קיימת ז'ת ה'נאייר'
מבחינה דתית כל ז'ת אמורה להיות סגורה מבחינה חברתית ובני הז'ת אמורים להתחתן רק עם בנות הז'ת: ה'ז'תות' השונות כמעט תמיד כיבדו את המנהג הזה. אנשים שהעזו להפר כלל זה נודו מהז'ת ואף נהפכו לטמאים. אבל גם לכלל זה היו חריגים. מקובל להניח שורנות הבכירות היו יותר קפדנים מהמעמדות הנמוכות. אבל בחלק מהז'תות בורנות הבכירות היה מקובל נשואי פוליגמיה. ואלה בגלל מחסור בנשים מורנות שלהם התחתנו עם נשים ממעמדות הנמוכות. בקרלה אף היה מקובל נשואים בין נשים מז'ת ה'נאייר' (ז'ת שהייתה האצולה של ממלכות קרלה) לבין גברים מז'ת הנומבודירי שהיו מורנת היבראהמן'
בעיה אחרת שהייתה קשורה לנשואים פנים ז'תיות הייתה המבנה הפנים ז'תי. כפי שצוין קודם חלק מהז'תות מתפרקות בתוכן לז'תות נפרדות. ברוב המקרים, ז'ת פנימית כזאת גם הייתה יחידה סגורה מבחינת נשואים. בקרב ז'תות מסוימות גם קיימת היררכיה פנימית. במקרים כאלה בן מהקבוצה הבכירה יכל להינשא לבת מהקבוצה הנמוכה, אבל בת מהקבוצה הבכירה לא התחתנה עם בן מהקבוצה הנמוכה. בקרב ז'תות ה'סודרה', כללי דת הללו היו פחות נוקשים מאשר אצל הוורנות הבכירות. אבל בשום מקרה ארבעת הורנות לא התחתנו עם חסרי מעמד
מקובל להניח שככל שהורנה בכירה יותר כך סוגי האוכל המותרים מוגבלים יותר: ההינדוים חייבים להקפיד מאוד על איכות וסוג מזונם. ככל שהורנה בכירה יותר כך הם הקפידו יותר על 'כשרות' המזון. הבראהמנים שהם הורנה הכי בכירה מקפידים הכי הרבה על ה 'כשרות' והם לא יאכלו אצל מעמדות הנמוכות מהם בהיררכיה. (מסיבה זו מסעדות רבות נהגו להעסיק טבחים בראהמנים ). ה'בראהמנים' גם אמורים להיות ורנה שמאכליה צמחונים. ז'תות שונות שטענו למעמד קרוב ל'בראהמנים' או שטענו שגם הם 'בראהמנים' נהפכו גם הם לצמחונים תוך ויתור על אכילת דגים, בשר, עופות, וגם בצים. אבל, היו 'בראהמנים' שאצלם היה מקובל לאכול בשר, דגים, ועופות. ה'בראהמנים' מאזור קשמיר מצפון הודו, מבנגל ו'אוריססה' במזרח הודו וחלק מה'בראהמנים' במערב הודו אכלו בשר באופן מסורתי. אבל לעולם הבשר לא היה בשר בקר אלא בשר כבש
ההשתייכות לז'ת היא מולדת ואי אפשר להחליף אותה: בתחילת דרכה שיטת הקסטות לא הייתה נוקשה ואפשר היה לעבור מורנה לורנה. מומחי הודו נותנים תאריכים שונים לתקופה שבה החלה השיטה להיות נוקשה. התאריכים נעים בין המאה ה - 5 לפני הספירה ועד למאה ה - 5 אחרי הספירה. עד לתקופה שבה החלו להקפיד היו מקרים בהם אנשים ואף בודדים עברו מורנה לורנה מרצונם. היו מלכים שהשתייכו למעמד ה'קשטריה' והפכו ל'בראהמנים'. היו גם 'בראהמנים' שהפכו ללוחמים. כפי שראינו קודם גם אחרי ששיטת הקסטות נהייתה נוקשה היו לא מעט מקרים חריגים. אבל ידוע גם מקרה של ז'ת שנפלטה ממעמדה בגלל שלא בדיוק עבדה בעיסוק של מעמדה. במזרח וצפון מזרח הודו קיימת ז'ת שנקראת 'קאיאשתא'. מקורה של הז'ת בורנת ה'קשטריה' שהם כזכור הלוחמים. בין הלוחמים הייתה קיימת יחידת רישום שעשו את העבודה הבירוקרטית של המלחמה, מין 'ג'ובניקים', כמו רישום הרוגים; שבויים; רכוש שנכבש וכו'. היות והיחידה הזאת לא לחמה אלא עסקה ברישום נפלטו בני יחידה זו ממעמד הלוחמים וקיבלו סטטוס נמוך יותר. לעומת זאת, ה'קאיאשתה' רואים את עצמם במעמד הלוחמים וכך התייחסו ומתייחסים אל עצמם
ז'תות כמו ה'קאיאשתא'; 'מראהתא'; 'נייאר'; 'רדדי' ואחרים שינו את המבנה המקורי של שיטת הקסטות שבה ארבע מעמדות מסודרות ביניהם בצורה היררכית. ז'תות אלה זכו לסטטוס זהה לורנה שעיסוקם דמה להם. למשל ה'מראתהא', ה'נאיאר', ו'ריידדי' זכו לסטטוס זהה לז'ת מורנת ה'קשטריה'. אבל בהיותם ז'תות לא מקריות של הורנה הם קיבלו איזה שהוא סטטוס גבוה אבל לא בדיוק ברור מיקומם בהיררכיה
כפי שצוין קודם ז'תות שונות נמצאים בסוג של תחרות שבה כל ז'ת מעלה את ערך ז'תה לעומת האחרות. גם היום פרשנים הודים לז'תות הודיות קובעים בלא מעט מקרים את הסדר ההיררכי של הז'תות, לא בצורה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית. כך למשל בני ה'קאיאשתא' טוענים לסטטוס ה'קשטריה', אבל אחרים עשויים לטעון אחרת. בקרב ה'מראתהא' הבלבול עוד יותר גדול. במקור ה'מראתהא' השתייכו לז'תות שונות בעיקר ממעמד ה'סודרה'. במובן הצר של המילה, ז'ת ה'מראתהא' מתייחסת לכמאה חמולות ששלטו וניהלו, אזורים במערב הודו. אבל, חלק גדול מאוד מתושבי מדינת מאהארשטרא של היום השייכים למעמדות שונות מחשיבים את עצמם כ'מראתהא'. ה'בראהמנים' שהיוו שרים ואחריכן כשליטים של אימפריית ה'מראתהא' נחשבים גם הם כחלק מז'ת ה'מראתהא'. וכך קשה מאוד להגדיר במדויק את מעמדם ההיררכי של ה'מראתהא'
מחוץ ומתחת לארבעת המעמדות היו ה 'חסרי מעמד' והם היו טמאים מבחינת ארבעת המעמדות.