השפה הרשמית

אחד המאבקים המרכזים הפנים פוליטיים של הודו קשורה לשפה. אחרי עצמאותה, מנהיגי הודו קבעו ששפה הרשמית של הודו תהיה הינדית. הינדית שייכת למשפחת שפות ה'אריאניות'. דוברי שפות אחרות במיוחד דוברי שפות דראוידיות ראו בהחלטה זו ניסיון למחוק את תרבותם והתנגדו להחלטה זו. אבל החוקה ההודי קובע שלצד הינדית אפשר להשתמש באנגלית למטרות רשמיות.

הינדית על מגוון הדיאלקטים שלה היא שפה המדוברת ביותר בהודו. אחוז האנשים שטוענים שהינדית היא שפת אם, הוא יותר גדול מכל שפה אחרת. אבל הסיבה שבגללה בחרו בהינדית כשפה הרשמית של הודו לא קשורה לעובדה שהיא מהווה שפת אם עבור הכי הרבה אנשים, אלא היא קשורה להיסטוריה מלפני עצמאותה של הודו

לפני עצמאותה, הודו הייתה רובה ככולה קולוניה בריטית. לפני הבריטים האימפריה הדומיננטית בחלק גדול של צפון הודו הייתה האימפריה ה'מוגולית'. המוגולים היו פולשים מוסלמים שהגיעו להודו מאפגניסטן. השפה הרשמית של בית המלוכה הייתה פרסית. המוגולים כמו תושבים אחרים שחיו ממזרח להודו קראו להודו 'הינד' או 'הינדוסטן' על שם נהר ה'אינדוס' הזורמת בפקיסטן של היום. לשפה שדיברו בהינד ( או 'הינדוסטן' ) הם קראו 'הינדית' או 'הינדוסטנית'. שפה זו התבססה על שפה קדומה יותר, סנסקריט. ההודים כתבו אותה בכתב 'דיוואנגירי שהוא גם כתב של סנסקריט. חלק מבני המלוכה המוגולית היו חסידים גדולים של שירה ומוסיקה. עם הזמן החל להתפתח שירה 'הינדוסטנית' עם שימוש במילים מפרסית וערבית וכתב היה פרסי/ערבי. לשפה הזו קראו אורדו. עם הזמן אורדו התחילה להחליף את פרסית כשפת החצר של המוגולים. כך נוצרו שתי שפות שהיו למעשה שפה אחת עם אוצר מילים קצת שונה לכל שפה. אוצר המילים של אורדו כלל מילים מפרסית וערבית, בעוד אוצר המילים של הינדית התבסס על סנסקריט הקדושה. למשל, נסיכים ומלכים נקראו בהינדית ראג'ה או מאהאראג'ה ובאורדו הם נקראו שח, נאוואב, או ניזאם. באופן כללי המוסלמים השתמשו באורדו והלא מוסלמים השתמשו בהינדית

עם נפילת אימפריה המוגולית ועלו הבריטים לשלטון. הבריטים המשכו להשתמש באורדו לצד אנגלית למטרות רשמיות. אבל הינדוים לאומנים התחילו לבקש להחליף את אורדו הכתובה בכתב לא הודי בהינדית הכתובה בכתב הודי. גם הינדוים לאומנים ששפת אמם לא הייתה הינדית תמכו ברעיון זה. הויכוח הזה המשיך עד לעצמאותה של הודו. בזמן עצמאותה שני מנהיגים בולטים של הודו ג'אוואהרלאל נהרו ומהטמה גאנדי היו בעד שפה רשמית אחת שתיקרא הינדוסטנית ( כלומר הודית) עם אפשרות לכתוב אותה בשתי הצורות. אבל כאשר הודו הבריטית חולקה לשתי מדינות עצמאיות, הודו ופקיסטן, מוסלמים שקיבלו את פקיסטן הפכו את אורדו לשפתם הרשמית והודים הפכו את הינדית בכתב דיוואנגירי לשפתם הרשמית

אבל המחלוקת על שפה הרשמית לא תמו בזה שבחרו בהינדית לשפה הרשמית של הודו. עם בחירתה של הינדית, נוצרו שתי בעיות חדשות בעניין שפה הרשמית של הודו. בעיה אחת הייתה קשורה לדיאלקטים השונים של הינדית והבעיה השנייה הייתה קשורה לשפות לא הינדיות.

בעיה הראשונה הייתה: איזה דיאלקט של הינדית היא ההינדית הנכונה? כאמור להינדית דיאלקטים רבים שחלקם שונים זה מזה. שתי סיבות גרמו לכך שהינדית הכלילה בתוכה מספר רב של שפות אם. סיבה אחת הייתה טעות הדומה לטעות המקובלת בארץ, על פיה בהודו מדברים הודית. פולשים מוסלמים שהגיעו לאזור של הודו, שהם קראו להינד, הניחו שבהינד מדברים הינדית והם הכלילו בה חלק גדול מהשפות של צפון הודו. ההודים עצמם גם הנציחו את הטעות הזאת וקראו לשפות אמם הינדית. הסיבה השנייה שבגללה הצפון הודים דוברי שפות אם שונות קראו לשפתם הינדית הייתה קשורה למאבק על השפה הרשמית של הודו מול אורדו הזרה

רוב הודים הינדוים והם ראו באורדו בכתב פרסי כשפה של מוסלמים. לפני עצמאותה של הודו היה מאבק בין חסידי אורדו לחסידי הינדית על איזה שפה רשמית צריכה להיות להודו. כדי להבטיח את מקומה של הינדית שכנעו פוליטיקאים, שהיו נגד שימוש באורדו, את ההודים דוברי שפות אם שונות לטעון שהם מדברים הינדית. וככה דוברי שפות אם שונות הוכנסו יחד בקטגוריה של דוברי הינדית. אחרי העצמאות כאשר הוחלט על הינדית כשפה הרשמית של הודו, דוברי 'הינדית' שונות התחילו לדרוש שיכירו בייחודיות שפתם . חלקם כמו דוברי פנג'בית ומאיתהאלית טענו אפילו להיותם שפות נפרדות מהינדית. למעט פנג'אבית שום שפה 'הינדית' אחרת לא קיבלה סטטוס רשמי של שפה נפרדת. השפות ההינדיות האחרות קיבלו סטטוס של דיאלקטים ההינדיים וסטטוסם במדינות של הודו לא ברור ונתון לפרשניות שונות ולחצים פוליטיים

הינדית הרשמית מבוססת על דיאלקט שדיברו באזור דלהי - אגרה עם אוצר מילים המבוסס על סנסקריט בעוד הינדית העממית מבוססת על דיאלקט זה אבל גם מושפעת מתרבויות אחרות ומקולנוע ההינדי שמרכזו במערב הודו בעיר מומבאי (לשעבר בומביי)

בקרב דוברי שפות אחרות, ההחלטה לבחור בהינדית התפרש כניסיון שמטרתו למחוק שפות אחרות של הודו. לאחר מאבקים שונים - פוליטיים, אלימים, ופסיביים - הממשלה המרכזית החליטה לאפשר לממשלות של הודו לבחור בשפות הרשמיות של מדינותיהם וגם הכירה מבחינה חוקתית בקיומם של עוד שפות. מספר השפות הרשמיות המוכרות גדל בתחילת שנות התשעים מ – 15 ל – 18 .אחד המשמעויות של הכרה רשמית הוא שאזרח הודי רשאי להשתמש באחד משפות הללו במבחנים למשרות בשרות המדינה ובמערכת החינוך. אבל בפועל לא תמיד קיימים או ניתנים האמצעים המאפשרים זאת. המדינות של הודו מכירות כשפות רשמיות של מדינותיהם גם שפות שלא מוכרות על ידי החוקה. מספר מדינות מכירות ביותר משפה רשמית אחד. בביהאר שלושת השפות הרשמיות - הינדית, אורדו ובנגלית - מוכרות גם על ידי החוקה ההודי. לעומת זאת לסיקקים ארבע שפות רשמיות - לימבו, לפצה, בהוטיה ונפאלית - שמהם רק נפאלית מוכרת על ידי החוקה ההודי

לצד שפות אם רבות המוכרות על ידי החוקה ההודי או על ידי מדינות של הודו, קיימים שפות אם רבות שלא מוכרות ודובריהם מנהלים מאבקים שונים כדי שיכירו בשפותיהם. מכל מקום החוקה ההודי קובע ששתי שפות מהוות שפות רשמיות של הודו ובשל כך מהוות בכל מקרה גם שפות רשמיות של המדינות. אחד היא כאמור הינדית והשנייה היא, אנגלית